הכל התחיל לפני שנתיים. חבר הראה לי סרטון של מסע חוצה יבשות בדרך למונגוליה בשם "Mongol Rally", באותו הרגע נדלקתי. ראיתי עוד כמה סרטונים של קבוצות מהעבר, וכחובב רכבים ושטח היה ברור לי שיום אחד אשתתף במסע הזה.

ה-"מונגול ראלי" הוא מסע של גרוטאות במסלול שמתחיל בלונדון ומגיע עד למונגוליה. 15 אלף ק"מ דרך ארצות שונות, הרים, יערות, נחלים ותרבויות שונות וכל זה ברכב קטן שכבר נמצא בסוף ימיו- פשוט זה לא. כל קיץ המסע יוצא בהשתתפות של מאות קבוצות מכל העולם אל עבר מונגוליה. מטרת העל של המסע הינה גיוס תרומות לארגון בשם "Cool Earth" הפועל להצלת יערות הגשם בעולם.

למסע שני חוקים בלבד- רכב עד 1000 סמ"ק וגיוס של 1000 פאונד לטובת העמותה. חוץ מזה רק נשאר לך להגיע לקו הסיום.

את יריירת הפתיחה שלנו עשינו עוד בארץ במסגרת ה-"גרוטראלי". קנינו רכב או יותר נכון, גרוטאה ויצאנו למסע החורף מהערבה ועד לעמק יזרעאל בדרכי 4X4 בלבד.

שותפים לרעיון לא היה קשה למצוא ומיד נהיינו שלושה חברים קרובים לצוות אחד.

עכשיו רק נשאר להחליט איך מרימים כזה אתגר ויוצאים לדרך.

חברי הצוות / מונגול ראלי

זה היה תהליך עם המון בירוקרטיה, ויזות, גיוס תרומות, איש קשר באירופה שיהיה מוכן לעזור לנו בקניית הרכב ועוד המון ארגונים אחרים. כשלושה שבועות מאירוע ההזנקה טסנו לגרמניה אל משפחה חמה ואוהבת שאירחה אותנו ועזרה לנו בכל ההכנות. לאחר כשבועיים הייתה בידינו פורד פיאסטה שנת 99' עמוסה בציוד ומוכנה להרפתקה הגדולה. נפרדנו לשלום ויצאנו לדרך.

קשה לתאר את התחושה של שלושתינו בתוך הרכב עם כל הציוד בדרך ללונדון. עבדנו על זה חודשים רבים והנה פתאום זה עוד רגע מתחיל. הגענו לאירוע ההזנקה יחד עם עוד 400 צוותים מכל העולם כצוות ישראלי יחיד, מלבד בחור ישראלי נוסף שהיה חבר בצוות איטלקי. הסתובבנו בין הרכבים השונים והמשונים (והם ממש משונים), הכרנו אנשים חדשים וחגגנו עם כולם במסיבת הפתיחה.

קמנו בבוקר וההתרגשות הייתה בשיאה. יצאנו לכיוון אירוע ההזנקה ובעודנו ממתינים לדגל שיונף ויסמל את ההתחלה, חובב עלה על הגג של הרכב כדי לצלם.

כשירד, הוא נשען על השמשה וסדק אותה. נו באמת! עוד לא יצאנו וכבר מצאנו את עצמנו עם שמשה שבורה, החלטנו שנסתדר ויצאנו לדרך. באותו היום הגענו עד בריסל,בלגיה יחד עם השמשה (במזל אף ניידת משטרה לא עצרה אותנו בדרך).

עצרנו את הרכב בצד, וחיפשנו מקום לפתוח בו את האוהל ללילה, בדיוק באותו ראה אותנו בחור בלגי והציע לנו לישון אצלו בחצר ולזכות גם במקלחת חמה. כמובן שהלכנו על זה!

הבחור הנחמד גם דאג להזמין לנו תור למוסך ביום שלמחרת, תיקנו את השמשה והמשכנו אל עבר נקודת הכינוס הבאה בפראג, צ'כיה.

חצינו את בלגיה וגרמניה ולאחר כיומיים הגענו לנקודת הכינוס. לא כל הרכבים הגיעו, אחרי הכל היו כמה גרוטאות אמיתיות שכבר נתקעו באירוע ההזמנה. קמנו בבוקר והמשכנו לכיוון רומניה כך שבדמיון אנחנו רואים את מונגוליה וקו הסיום כבר מולנו למרות שהדרך עוד ארוכה.

ברומניה החלטנו להתעכב במעט ולטייל במדינה המדהימה. רק אנחנו, הרי הקרפטים, הטרנפגרשן וגגון שבור.

מדובר ברכס הרים ממערך הרי מרכז אירופה שעובר בכמה מדינות וביניהן רומניה אוסטריה וצ'כיה. הרכס מאוד מרשים ויפה עליו אפשר לטייל במגוון דרכים, רגלי, ג'יפים, טיפוס הרים, אופנועי שטח וכביש ועוד מגוון אפשרויות למסלולים אתגריים. שופע ביערות נהרות ומפלים וכן מגוון חיות בר. האזור מאוד מתוייר וכל אדם בכל גיל ימצא את הדרך המתאימה לו ביותר לטיול על הרכס. כביש הטרנפגרשן הוא השני בגובהו ברומניה וחוצה את הקרפטים בחלקם הדרומי. במקור הכביש נבנה לצורך צבאי של העברת כוחות אך כיום הוא פתוח לכולם ומושך אליו מטיילים רבים, עקב העיקולים הרבים, המפלים והאגמים שבדרך וכמובן הנוף המשגע. הכביש פתוח רק בקיץ כיוון שבחורף האזור מושלג מאוד.

אחרי שבוע ברומניה החלטנו שהגיע הזמן לעבור לאסיה דרך מולדובה. להפתעתנו הרבה הגבול המולדובי לא הסכים להכניס אותנו מסיבות בירוקרטיות שלא ארחיב עליהן, ביום שלמחרת נתקלנו באותה הבעיה גם בגבול האוקראיני. מונגוליה כבר לא נראתה באופק והבנו שאין לנו דרך לחצות לאסיה מבלי להסתבך במידנה זרה

תחושת הפספוס הייתה גדולה. היינו מוכנים לכל צרה בדרך, אבל ממש לא חשבנו על צרות מהסוג הזה. אחרי חודשים של הכנות, המסע למונגוליה הגיע לסופו. אבל כשהסתכלנו על התמונה הגדולה, היינו שלושה חברים קרובים באוטו מגניב עם ציוד שטח, אז למה שלא נמשיך בטיול למקומות אחרים? מה שנקרא, עשינו מהלימון לימונדה. המשכנו לטייל באירופה ובעודנו רובצים בחופים המדהימים של קרואטיה, החלטנו שהגיע הזמן לעבור למנה העיקרית: מונגוליה. גרטנו את הרכב בזאגרב והתכוננו למעבר לארץ הנוודים.

מונגוליה- מי את?

ממוקמת בצפון אסיה ומוקפת על ידי שתי מעצמות- מצפון רוסיה ומדרום סין.

המדינה מס' 19 בגודלה בעולם ולמרות זאת מתגוררים בה רק 3 מיליון תושבים, מה שמציב אותה במקום הראשון בתור המדינה הכי פחות צפופה בעולם – פחות משתי נפשות לק"מ רבוע.

מחצית מכלל התושבים מתגוררים בעיר הבירה "אולן באטר", והמחצית השנייה מפוזרת במדינה העצומה הזאת כנוודים בעיירות ובכפרים.

ביתי המקומיים נקראים 'גרים' (מה שלרוב אנחנו מכירים כייורט) שהוא למעשה אוהל עגול פשוט לפירוק והרכבה, מה שמאפשר נדודים בהתאם לעונות השנה.

מבחינה גאוגרפית מונגוליה ברובה מדינה מישורית ומאופיינת במרחביים לא נגמרים של דשא וצמחייה ירוקה, חלקה הדרומי של המדינה מאופיין באקלים מדברי שחלקו העיקרי הוא מדבר הגובי המפורסם וחלקה הצפוני הררי וירוק.

המדינה מתבססת על תשתיות מאוד נמוכות מה שמיצר מצב שמחוץ לעיר הבירה בקושי ניתן למצוא כבישים סלולים, תקשורת סלולרית, ואפילו מים זורמים.

מזג האוויר במדינה מאוד קיצוני, בקיץ במשך היום הטמפ' נעימות וחמימות אך בלילה צונחות הטמפ באופן דרסטי, בחורף מרבית המדינה מושלגת וישנם אזורים כמו הרי הצפון שם הטמפ' יכולה להגיע ל- 40-.

כדי לשרוד במציאות הזו קיימת תלות בצאן שכמותו כפולה מכמות התושבים במדינה ועליהם מתבססים חייהם.

בגדיהם והנעלתם עשויים בעיקר מעור, התפריט המונוגלי הדל הינו בשר, שומן ,מוצרי חלב ולעיתים לחם, אפילו לצורכי חימום הם שורפים את צואת הצאן היבשה באזורים בהם אין עצים להסקה.

פרוות החיות משמשת לבידוד האוהל, וכלי הרכב העיקריים הם סוסים.

כחלק בלתי נפרד מחיי הנוודות, התרבות המונגולית מאופיינת באירוח ועזרה לכל אדם הנכנס לבתיהם בין אם מונגולי ובין אם תייר .

מתוך הבנה שאלו הם חיי הנווד, מחוץ לאוהל החמים סיכויי ההישרדות נמוכים, ביום אחד אני אארח אאכיל ואספק מיטה לנווד המגיע וביום אחר אני אקבל את כל זאת משכני לדרך בדרכי ליעד הבא.

דרכי הגעה למדינה

הדרך המקובלת והנפוצה היא דרך האוויר. הבעיה, שבקיץ מחירי הטיסות מזנקים כיוון שאין הרבה חברות שטסות למדינה והביקוש גדל. לאלו שמוכנים להיות יותר זמן בדרכים ולחסוך קצת כסף יש אופציה אחרת, שאותה אנחנו עשינו, כרטיס טיסה לאולן אודה, ברוסיה ומשם אוטובוס לילה 12 שעות לאולן בטאר.

אולן אודה היא עיר רוסית בקרבת הגבול, ובכל ערב יוצא אוטובוס אחד לכיוון עיר הבירה המונגולית. הנסיעה היא איטית מאוד וברובה בדרכי עפר. כמו כן, ישנה האופציה של רכבת מבייג'ינג לגבול המונגולי ומשם החלפת רכבת בתוך מונגוליה עד אולן בטאר.

אז מה עושים במדינה מנותקת כזו?

ירדנו מהאוטובוס בתחנה המרכזית באולן בטאר ולקחנו מונית לגסט האוס בשם Idre Gest House. באולן בטאר יש מספר מלונות ובתי הארחה, אך הישראלים מגיעים לרוב ל-Idre או למקום בשם הגולדן גובי, שם פוגשים שותפים לטיול ויוצאים מגבולות העיר.

את הגסטהאוס מנהלת בחורה נחמדה מאוד בשם ציצקה, היא דוברת אנגלית ברמה טובה מאוד ומוציאה טיולים ברחבי המדינה. האווירה מאוד ביתית, מטבח משותף סלון גדול, פינת ישיבה והמון חברה טובה. ממליץ מאוד.

ישנן מספר אופציות לטיול במונגוליה- טרמפים ותחבורה ציבורית, קניית אופנוע ולטייל לבד או שכירת וואן רוסי עם נהג מקומי שלוקח אותך לכל מקום שרק תרצה. הקמנו קבוצה של חמישה חברים ויצאנו לדרך של 24 יום עם וואן גדול ונהג קטן בשם גמבה.

בחרנו להתחיל במערב המדינה, ביקור בשמורת הטאבן בוגד, טרק המלצ'ין פיק והתושבים הקזחים הגרים שם המזוהים בצייד בעזרת עופות דורסים.

לאחר מכן, להמשיך לצפון המדינה לטרק הסוסים המפורסם העולה לשבט איילי הצפון. ביקור באגם חובסגול וירידה לכיוון מרכז המדינה אל המעיינות החמים ועוד מגוון אדיר של נופים אגמים ואנשים.

חשוב להגיד, כמות האטרקציות המוכרות שיש במונגוליה היא לא גדולה, אך לדעתי האישית הטיול במונגוליה הוא לא האטרקציות, זה הטיול, הדרך ומה שאתה חווה שם. האוהלים, הבישול, האירוח, הנופים ובעיקר בעיקר האנשים שאתה איתם. אנחנו היינו קבוצה מאוד חזקה, והנהג שלנו היה חלק ממנה, אחרי הכל הוא היה איתנו צמוד לאורך כל הדרך.

שמורת הטאבן בוגד והמלצ'ין פיק

השמורה נמצאת במערב המדינה ממש על הגבול הרוסי. גן עדן לאוהבי טבע, פסגות הרים מושלגות, חיות בר, נהרות ונופים עוצרי נשימה. המקום כמעט לא מיושב אך ניתן לפגוש משפחות קזחיות הגרות שם ואת העופות הדורסים המרשימים שלהם בהם משתמשים לציד חיות לקראת החורף. פסגת המלצ'ין פיק מתנשאת לגובה של 4050 מטר מעל פני הים. טרק מוכר בן 3 ימים אינטנסיביים לפסגה וחזרה. יוצאים מהריינג'ר קמפ לכיוון הבייס קמפ, יום הליכה של 15 קילומטר. ביום השני טיפוס לפסגה למשך 4 שעות לא פשוטות וירידה חזרה לבייס קמפ, ביום השלישי חוזרים באותה הדרך לכיוון הרכב. בנוסף, באיזור המלצ'ין ניתן לצפות בקרחונים ומערות קרח מפליאות. עונת הטיול המומלצת היא בין החודשים יוני לתחילת ספטמבר, כיוון שבשאר החודשים האזור מושלג.

לאחר מספר ימים במערב יצאנו לכיוון צפון המדינה. התקלות ברכב המשיכו, הלכנו לאיבוד מספר פעמים, כל יום התארחנו בגר מקומי אחר ובעיקר נהנו מהתרבות הנוודית ומהנופים שלא ניתן לתאר אותם במילים. לבסוף הגענו לתחילת טרק הסוסים המפורסם לשבט איילי הצפון.

שבט איילי הצפון והדרך אליו- השבט המפורסם מתגורר בפסגות הרים בצפון המדינה בתנאים קיצוניים ביותר. להבדיל מהרוב המונגולי שדתם היא הבודהיזם, השבט משתייך לדת הטנגארי, ומנהיגיהם הרוחניים הם זקני השבט המכונים שמאנים. בסיס הדת היא האמונה בשמיים הכחולים, בפן הגאוגרפי והקוסמי. לכן הם גרים כל כך גבוה, בכדי שיהיו קרובים לאמונתם. כמו נוודים מונגולים גם הם מסתמכים על הצאן שלהם לצרכי מחייה, אך בתנאים כאלו קשים, שמגיעים בחורף ל- 40- מעלות, רק חיה אחת יכולה לספק את הצרכים הללו ולשרוד, והיא כמובן אייל צפון. חיות מאוד רגועות ויפות, המשמשות גם לצרכי מאכל, ביגוד וככלי תחבורה בין הפסגות.

הדרך היחידה להגיע לשבט היא בעזרת סוסים. יומיים רכיבה לא פשוטים עד שלבסוף מגיעים לאחד האוהלים של השבט. לאחר שהייה של יום עם השבט, עוד יומיים רכיבה חזרה לנקודת ההתחלה. הסוסים המונגולים הם קטנים יותר מהמוכרים לנו וגם האוכף דל יותר. הרכיבה היא לא פשוטה בכלל, מאוד ארוכה, דרך יערות, הרים, ביצות ונהרות. מיותר להגיד שבסוף יום רכיבה הגוף כואב אך המטרה שווה כל דקה על הסוס.

יצאנו לדרך עם שני "מדריכים" בני 18 לא דוברי אנגלית בכלל. הלכנו לאיבוד מספר פעמים והגשם ליווה אותנו בחלק מהזמן. כשהגענו לשבט בסוף 2 ימי רכיבה לא פשוטים שמחנו כל כך, ולמרות שהיינו כל כך רחוקים מכל ציוויליזציה מוכרת לנו הרגשנו בבית. בלילה השני ישנו באוהל הקטן 15 אנשים סביב מדורה אחת.

כשקמנו בבוקר, הסתנוורו עינינו מסופת השלגים שהתחילה בלילה. הטמפ הייתה 10-, והסופה הייתה חזקה (ככה מונגוליה- לא צפויה), לכן חשבנו שכדאי להישאר עוד לילה באוהל ולקוות שהסופה תפסק ביום שלמחרת. כשראה אותנו האבא המארח הוא לא הבין על מה כל המהומה, מבחינתו זה שלג קיץ. לאחר שיחה איתו בפנטומימה הוא הסביר לנו שלאחר ירידה של 500 מטר בגובה השלג יפסק ולכן אנחנו יכולים לצאת לדרך.

במילים אחרות הוא אמר לנו "עופו מפה". אז יצאנו לסופה, הולכים לצד הסוסים אחרי שני ילדים שהלכו לאיבוד בדרך הלוך. המכשיר הלוויני שהיה איתנו סיפק לנו את השקט הדרוש למקרה של תקלה. לבסוף ירדנו מההר והשלג באמת הפסיק, ואת היום סיימנו באין היכר מהתחלתו, דהירה במרחבים הירוקים האין סופיים של הצפון.

כשהגענו לוואן ידענו שהיעד הבא זה אגם חובסגול והתרגשנו לקראת המנוחה לשולי האגם ביום שלמחרת. אך כמובן שהתקלות ברכב המשיכו ובמקום לנוח לצד האגם עזרנו לנהג שלנו לתקן את הרכב, שוב.

סיום הטיול נראה באופק ואיתו הדרך לכיוון מרכז המדינה. שם עצרנו במעיינות חמים טבעיים וזכינו במקלחת האמתית הראשונה אחרי 20 יום של לינה בשטח. גמבה הנהג התחיל לקנות מתנות למשפחתו לקראת חזרתו הביתה, אוכמניות מהיערות, בשר מרמיטה משובח וכבשה שלמה בארגזים שהצטרפה אלינו לוואן.

חזרנו לאולן בטאר, נפרדנו מגמבה היקר שבשבילו זה היה עוד יום עבודה ואנחנו עוד לא מעכלים, תרתי משמע, את מה שעברנו יחד.

כמו שאמרתי מקודם, היופי האמיתי במונגוליה זה האנשים, התרבות הנופים והחוויות שבדרך. זה לא טיול של אטרקציות מסודרות או נוחות לתייר. אתה חי כמקומי באוהלים במלוא המובן. הנסיעות מאוד ארוכות וצריך לדעת להתמסר אליהן. כיוון שכל יום במדינה הזו הוא לא צפוי, חשוב לתכנן את הקווים המנחים כמה שיותר טוב מראש, ולשמור על ראש פתוח לשינויים בדרך.

חשוב לדעת

המים במונגוליה לא נקיים או ראויים לשתייה. לכן מומלץ להצטייד בכדורי הכלרה או בהרתחת המים לפני השימוש.

חשוב חשוב! המונגולים מקדשים את מקורות המים שלהם. לכן, אל תשתינו ליד או בתוך אותם מקורות מים, אתם צפויים לחוות אלימות מצד המקומיים.

אולגי ומורון הינן שתי ערים מפותחות בדרך. מקום טוב להצטיידות להמשך המסע.

באולן בטאר חווינו מקרה של כייסות מה שקרה לעוד זוג מטיילים שהכרנו, כדאי לשים לב לחפצים אישיים.

מונגוליה היא שוק קח-תן גדול, תשתדלו להתנהג כמקומיים והגמול יהיה בהתאם. רצוי להשאיר סוג של מנחה כאשר אתם מתארחים, ניתן להשאיר כסף או כל דבר שימושי אחר כמו סבון או מוצרי מזון שונים.

לסיכום, אין בי או בחבריי לצוות שום חרטה על כך שהראלי למונגוליה נגמר מוקדם מהצפוי. חווינו טיול מטורף באירופה וכמובן חוויה בלתי נשכחת במונגוליה. ממליץ בחום לאוהבי שטח והרפתקאות לטייל במדינה הזו. תבואו מוכנים לקור קיצוני, חוסר בתנאים למקלחת ותקשורת סלולרית, לינה באוהלים בלי גסטהאוסים בדרך, בישול עצמי ופשוט הרפתקה אחת גדולה של חיי המונגולי. אנחנו חווינו סוג טיול אחד בזמן שכל קבוצה שפגשנו בדרך חוותה טיול שונה לגמרי, לטוב ולרע. "אתה חושב שאתה יודע איך תקום בבוקר, אין לך מושג איך היום יגמר".