לפתע מצאתי את עצמי מתעורר כשאני מרגיש את החילוף וקולט מה קורה, אני קופץ על ההגה ושנייה לפני שאני מספיק להחזיר אותנו לכיוון הנכון ולהחזיר את המפרש לצד המקורי, זה קורה…. המפרש נקרע.
מיד אני מדליק את המנוע ודופק על הקבינה של הנריק, הקפטן.
פריבן בשוק לא יודע מה לעשות וסטינה שישנה גם היא כלל לא מוסמכת כשייטת ולא יכולה לסייע.

לוקח להנריק כמה שניות להגיע, בינתיים עליתי מול הרוח להוריד את הלחץ מהסירה והעפתי מבט על המפרש הראשי שנקרע, לעזאזל! הוא קרוע לגמרי, מקצה לקצה.

הנריק הגיע ואנחנו שמים חגורות הצלה וריתמות ועולים על הסיפון, בעוד הרוח נושבת בטירוף והגלים בגובה שבין 4-5 מטרים.

כן, ככה אנחנו שטים מול הרוח והגלים ומרגישים את העוצמה האדירה של הים הקריבי.
״קדימה הנריק תמשוך למטה אני משחרר את המעלן״, צעקתי לו.

המפרש מתחיל לרדת, אבל גם לתפוס רוח ולהשתולל, אני מעיף חצי מבט לקוקפיט ורואה את המבט המפוחד של פריבן וסטינה, הם לא יודעים מה לעשות, הם בלחץ ואני מבין אותם. ברור שלי ולהנריק אין את המותרות הזאת להילחץ, זה הזמן לפעול.
המפרש ירד לאט לאט כל פעם מתקפל קצת ותופס רוח, אני מחבק אותו מסביב לתורן בחיבוק דוב הכי גדול שאני יכול, מאמץ כל שריר בגוף בזמן שהנריק מוריד אותו.
מה? הוא תקוע, אני מביט למעלה, וקולא שהליץ׳ ליין (אחד החבלים של המפרש) נתקע במצליב (חלק שיוצא מהתורן הצידה ויוצר צורה של צלב עם התורן).
חייבים למשוך חזק, אין זמן להתעכב. שום דבר טוב לא יכול לקרות מהתמודדות עם ים עוצמתי שכזה,.

קרענו את המפרש עוד קצת אבל הצלחנו להוריד אותו למטה- ״תביא חבל אני מחזיק אותו שלא יתפוס רוח״, שוב צעקתי.

כך בעצם התחילה מלחמת התשה, אני מחזיק את המפרש מלתפוס רוח בכל הכוח ומקווה שהנריק יספיק לקשור אותו לתורן לפני שאני באפיסת כוחות. זה לא קל, הגלים גבוהים וקשה להנריק ללכת להביא חבל ושלא נדבר על להתחיל לקשור את המפרש, אבל בסוף הצלחנו.

סובבנו את הסירה בחזרה להפלגה עם כיוון הגלים ופתחנו חלק מהחלוץ (שהיה מגולגל לפני כן).
הנריק גמור מעייפות ופריבן נשאר בשוק, ״זה בסדר לכו לישון, אני אשאר ער, המשמרת שלי עוד שעה גם ככה״, אמרתי להם.
אני יושב בקוקפיט, עכשיו הכל רגוע ויש מעין נפילת מתח, אז אני נזכר במשפט שרשמתי ביומן שלי באחד מהימים הראשונים שלי בטיול הזה כמעט לפני שנה:

אף סיפור טוב לא התחיל ב״הכל התנהל כמתוכנן״.