כתבה זו נכתבה בעיתון לאישה בתאריך ה08.04.2012 , והועלתה לזכרה והוקרתה של אסתי מגנוס שהייתה שותפה להקמת חברת מגנוס איתור וחילוץ בינלאומי אשר נפטרה בתאריך ה30.07.2024 .

עיתון לאישה | 08.04.2012

אסתי מגנוס, אשתו של המחלץ הלאומי חיליק מגנוס, נולדה לדור שלא ידע את טיולי התרמילאות וגם בסמים מעולם לא נגעה.
ובכל זאת, דווקא היא מנהלת כבר 18 שנה את מערך התמיכה להורים שילדיהם יצאו לטיול הגדול שאחרי הצבא ונפגעו מסמי הזיה.
כשמגיע הטלפון המפחיד על הבן ש"השתגע ", היא המשענת הרגשית המיידית של ההורים אחר כך היא תלווה את תהליך השיקום, תכוון אותם ותדריך.
לפני כמה שנים קיבל אבא של נ ', תרמילאי ישראלי שטייל בבוליביה, מייל חשוד מבנו. משהו בטקסט אמר לו שמשהו לא טוב קרה לבנו. הוא עלה על מטוס, הגיע לבוליביה, איתר את הבן, וקלט בן רגע שתחושותיו לא הטעו אותו. הבחור המוצלח, התלמיד המצטיין, הלוחם שזה עתה סיים שירות צבאי בסיירת יוקרתית – נפגע מסמי הזיה.
אסתי מגנוס, אשתו של מחלץ התרמילאים הנודע חיליק מגנוס, דומעת בכל פעם שהיא נזכרת בסיפור הזה, על אף שכבר ראתה ושמעה כמעט הכול. "האבא הגיע לגסטהאוס בבוליביה ופגש יצור רזה ומסמורטט שלא הזכיר את בנו יפה התואר שעלה על המטוס לדרום אמריקה ", היא מספרת. "הוא צלצל לאשתו ואמר לה: 'הלך לנו הילד '. האישה, שבאותו שלב כבר הייתה איתנו בקשר, בכתה ואמרה לבעלה שלא יגיד את זה, שאפשר להציל את הבן. תדרכנו את האבא בטלפון איך להתנהל, ואחרי כל הסידורים שניהם הגיעו לארץ.
"בסופו של דבר, הבן שוקם. לפני כמה חודשים האבא נתן הרצאה מרתקת בכנס שעסק בפגיעה מסמים, והוא אמר שם: 'נלחמתי בכול מלחמות ישראל וגם נפצעתי, אבל זה היה הקרב של החיים שלי ". הרגישות יוצאת הדופן של אסתי מגנוס, לצד יכולתה לפעול בקור רוח ברגעי משבר, הפכו אותה לבעלת אחד התפקידים העדינים בישראל: מנהלת מערך התמיכה בהורי תרמילאים נפגעי סמים של חברת "מגנוס איתור וחילוץ בינלאומי ". מאחר שכמעט כל חברות הביטוח בישראל משתמשות בשירותי החברה בזמן צרה, יצא שמגנוס היא האדם היחיד בישראל הנותן להן מענה במקרים כאלה, וכך, מאז הקמתה של חברת החילוץ המשפחתית לפני 18 שנה, היא הפכה למרכז הרגש והעצבים של הורי התרמילאים. היא הגב שלהם, היא המשענת, היא כל מה שיש להם ברגעים הקשים מנשוא לאחר שהם מקבלים את שיחת הטלפון שמדווחת כי "בנם השתגע ". לרוב יהיו אלה החברים של הבחור מעבר לקו, לעתים נציג של משרד החוץ, ולפעמים היא עצמה. כך או כך, השמים נופלים על ראשה של המשפחה, ומגנוס חשה לא אחת שהיא אוחזת בידיה את הלב השבור של ההורים. אחרי ההכחשה, ההלם, הבכי והזעם, שלעתים מופנה גם אליה, היא מסבירה בסבלנות וברגישות מה עושים הלאה, איך ניגשים לתהליך המורכב של השיקום, ואיך מסבירים להורים שהבן חוזר פגוע. היא עצמה אם לשלושה בנים: אייל, 40 טייס לשעבר ובוגר בהצטיינות יתרה של לימודי אמנות ב"בצלאל ", נשוי ואב לבת. הוא מנהל כיום את החברה המשפחתית ופעיל לצד אביו בחילוצים; קונדרה (פעם גלעד), 32 קואוצ'ר בוגר מכון אדלר ומוזיקאי; ויואב,28 הלומד עיצוב תעשייתי ב"שנקר ". שלושתם הרפתקנים כמו אביהם, חולי אופנועים ובוגרי טיולים בעולם .
•גם הם טיילו הרבה. לפחות עזרה לך הידיעה שאת נשואה למחלץ הלאומי?
"רוב הזמן אמרתי: 'רק שיעבור בשלום '. פה ושם היו לי סרטים. אייל עשה את אוסטרליה על אופנוע, ולילה אחד שכבתי במיטה וחשבתי: הוא על כביש שאורכו 250 ק"מ ולא עוברת בו נפש חיה. מה יקרה אם תהיה אבן קטנה על הכביש, האופנוע יעוף והוא רק ישבור רגל? יש שם את כלבי הפרא האלה, הדינגו, שיריחו אותו. חיליק אמר לי: 'תירגעי, הכול בסדר '.
גם יואב עשה סנובורד בעולם, והוא, איפה שאסור הוא יקפוץ. תודה לאל שעברתי את זה".
•התרמילאים שלנו יוצאים לעולם אחרי שירות צבאי לא פשוט. למה דווקא הטיול שאחרי הצבא כל כך מדיר שינה מעיניי הוריהם?
"להיות הורה לתרמילאי זה מצב בלתי נסבל. ההתנתקות של הבוגר מהוריו הייתה אמורה לקרות עם הגיוס, אבל אצלנו לא רק שאין התנתקות, יש אפילו חזרה לאינקובציה: אמא מבשלת, ההורים רצים עם צידניות ממקום למקום, מדברים עם המ"פ. כשהבן משתחרר מצה"ל ואורז תרמיל זו הפעם הראשונה שהוא עצמאי לחלוטין, פתאום אין לו מורה או מפקד, ההורים לא יודעים מי משגיח עליו ולא יודעים איפה הוא. כבר שמעתי את המשפט 'אני מתגעגעת לתקופה שהוא שירת בלבנון ', ולא מאמא אחת ".
•ההורים הישראלים חרדים יותר מהורים אחרים?
"כן. ולא רק זה, הישראלים בכלל שונים מאחרים. יש כאן ערבות הדדית שלא רואים בשום מקום. כבר 18 שנה אני בתפקיד הזה ועוד לא קרה לי פעם אחת שביקשתי סיוע מישראלים ושמעתי מהם 'לא '. תמיד כשמישהו נעלם יש 300 מתנדבים שמוכנים לעזור לחיליק בחיפושים. זה משהו ישראלי מובהק ".

אסתי מגנוס, שהם לפני נישואיה, גדלה בגבעתיים. היא בוגרת בית הספר למורים וגננות בשדה בוקר
ובעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית. את בעלה זה ארבעים שנה הכירה כנח"לאית בהיאחזות נערן שבבקעת הירדן. חיליק, שהגיע לארץ בגיל שנה משבדיה וגדל בכפר שמריהו ובתל אביב, שירת כקצין בצנחנים. עם שחרורו מצבא קבע ביקש להמיר את חופשת השחרור בעבודה בהיאחזות. שם, בנערן, התאהבו הקצין והטוראית ואחרי שלושה שבועות התארסו.

חודשים אחדים אחרי נישואיהם התמנה מגנוס לפקח ברשות שמורות הטבע בנגב ובערבה והם עברו למצפה רמון. אחר כך, כשקיבל את תפקיד מנהל הרשות במרחב שלמה (בדרום חצי האי סיני, אז בשליטת ישראל ), עבר הזוג לאופירה, היישוב הישראלי הדרומי ביותר בסיני. לאסתי הוצע תפקיד כקצינת התרבות של המרחב, כאזרחית עובדת צה"ל, והיא הסתובבה בין המוצבים והביאה סרטים והצגות לחיילים.
לאחר הסכמי קמפ דיוויד, כשהתחילו לדבר על פינוי סיני, התאגד בעיר ימית גרעין להקמת יישוב באזור חולות חלוצה וכרם שלום. אל הקבוצה הצטרפו גם משפחות ממושבי צפון סיני ואופירה, ביניהם משפחת מגנוס. לאחר פינוי אופירה, בחופשת הפסח של אביב ,1982 עקרו חיליק ואסתי מגנוס ליישוב דקל, כדי לחיות לצד אנשים שהתגוררו כמוהם בסיני ונותרו עם צלקת. עם המעבר למושב התגייס חיליק לשירות הביטחון ואסתי הקימה אולפן לעולים מרוסיה ועסקה בעיצוב ובעיטור כתובות. "הפינוי היה טראומה", היא מסכמת את התקופה ההיא. "אנחנו חיים טוב, אבל השריטה בלב נשארה וכנף אחת קצת שבורה, כמו שחיליק אומר". על הטרגדיה הפרטית שלה קשה לה עדיין לדבר. לפני 35 שנה איבדו אסתי וחיליק את בנם בן השנתיים שמת כתוצאה מרשלנות רפואית. הזיכרון הצורב מתחבר עם העיסוק שלה היום: "כשאתה מאבד את הילד שלך זה כאב שלא ברא השטן, משהו שנוגד את הטבע. היום, כשאנחנו צריכים להחזיר בחור בארון, אנחנו מרגישים את הכאב בבשר. אני יודעת מה ההורים מרגישים בכל תא בגופם". בשנת 1994 פנתה חברת הביטוח "הראל" לחיליק מגנוס בהצעה להקים יחידה שתיתן שירותי איתור וחילוץ למבוטחיה. כעבר זמן מה נותקו יחסי העבודה בשל חילוקי דעות מקצועיים, ואז הוקמה "מגנוס איתור וחילוץ בינלאומי". מיומה הראשון של החברה שימשה אסתי כדסק העורף, כשבאחריותה תיאומים מול משרד החוץ והממשלות שבשטח מדינותיהן נערכים החיפושים, קשר עם חברות הביטוח, ומה שהכי מצריך רגישות – קשר עם משפחות התרמילאים. החילוץ הטרגי הראשון בו הייתה מעורבת, אירוע שכלל לא היה קשור בסמים, התרחש ב־1998 וצרוב בזיכרונה עד היום. שתי בחורות שטיילו בהימלאיה ההודית נסעו במשאית לאזור מנאלי. ברוטאנג־פס הצר והידוע לשמצה נפלה המשאית לנהר מגובה 80 מטר. כל ההודים שהיו במשאית נמצאו, מלבד שתי הצעירות. היחידה של מגנוס הוזעקה ואסתי זוכרת את דפיקות הלב: "זו הייתה הפעם הראשונה שעמדתי מול שתי משפחות והייתי צריכה לתמוך בהן במהלך האיתור בלי להגיד שעוד יקרה נס. "אנחנו עושים משהו שאף אחד בארץ ובעולם לא עושה. חיליק מסתכן לא פעם ומסכן את הצוות על אף שכולם יודעים שהם מחפשים גופה. הוא עושה את זה כדי שהמשפחה תוכל להמשיך את החיים שלה. יש 16 משפחות, שתיים מהן לא ישראליות, שמצאנו את הבנים שלהן לא בחיים. למשפחות האלה יש לנו מחויבות לכול החיים. הן מזמינות אותנו לחתונות של האחים, וכבר קרה שהגענו לחתונה, ההורים של האח והכלה עמדו מתחת לחופה, ואיך שהם ראו את חיליק ואותי הם פרצו בבכי ".
•זה צריך להיות קשה להכיל את כל הכאב הזה .
"לגמרי, אבל אנחנו אף פעם לא אומרים לא. אנחנו החוליה האחרונה שמקשרת את ההורים לבן, ואנחנו תמיד שם כשצריכים אותנו. יש לנו מנהג שבכל ערב ראש השנה וערב פסח אנחנו מתקשרים לכל המשפחות האלה לאחל חג שמח. זה קשר חזק מאוד ". ככול שהתערתה בהוויה התרמילאית, קלטה מגנוס שמשהו קורה לישראלים – תופעה שממדיה מתרחבים והולכים: תרמילאים נפגעי סמים. לדבריה, אם בעבר שמונים אחוז מהישראלים נסעו כדי לטייל ולעשות טרקים ועשרים אחוז בשביל לתפוס ראש, עכשיו המגמה התהפכה. "גיליתי שעם הזמן הרוב כבר לא נוסעים רק בשביל לטייל, אלא גם כדי להתיישב בכול מיני מקומות ולהסתפח לקומונות. אין לנו נתונים רשמיים, אבל להערכתנו ומניסיוננו, מרבית התרמילאים, מתוך כשישים אלף שיוצאים לחו"ל מדי שנה, התנסו בסמי הזיה ועשרות מהם נפגעים בכל שנה". מי שנפגע מסם הזיה נכנס לפסיכוזה, מצב שבו משתבש מנגנון הקליטה של החושים. אדם במצב פסיכוטי יכול לדמיין מציאות שלא קיימת ולא מסוגל להבחין בין דמיון למציאות. לפעמים מתלווים לפסיכוזה פוביות ופחד מוות וגם מגלומניה שמתבטאת בתחושת כל יכול. עיקר עבודתה של מגנוס היום הוא בהכנת המשפחות לקראת שובם של הנפגעים ארצה. לדבריה, יש שני סוגי פגיעות – האקוטית, ומה שהיא מכנה הזוחלת. "בפגיעה אקוטית האדם נכנס לפסיכוזה ואז נדרשת התערבות מיידית וחילוץ על ידי אנשים מקצועיים. כשזו פגיעה זוחלת, הוא חוזר לאחר שנזרק לגמרי בטיול, הוריו מסתכלים עליו ולא יכולים להגיד מה השתנה, אבל ברור להם שהוא לא חזר אותו אדם שנסע. הכול אצלו נעשה באיזי והוא לא מוצא עבודה. למזלנו הרב, זה עובר מאליו אחרי שנה־שנתיים, אבל אצל אחוזים קטנים זה לא עובר וזו תהיה ההתנהלות של חייהם". אבל, היא אומרת, גם למי שנפגעו אקוטית אפשר לסייע – בעזרת טיפול נכון בבית ההורים, ובהמשך ב"כפר איזון" שהיא ממעריציו הנלהבים, ולדבריה, 95 אחוז מהנפגעים משתקמים לחלוטין. "כפר איזון" הוקם לפני תשע שנים, על חורבות כפר הנופש הישן של שדות ים, על ידי עמרי פריש, עובד סוציאלי בעל חזון. ייחודו של המקום בכך שהוא היחיד מסוגו בעולם המיועד לתרמילאים נפגעי סמי הזיה – אנשים נורמטיביים שבעבר היו שולחים אותם למחלקות פסיכיאטריות או לכפרי גמילה של נרקומנים. בעבר, אגב, כל הוצאות השיקום בכפר נפלו על ההורים, ואילו היום המדינה מממנת חלק ניכר מהעלות. שיקום בכפר נמשך ארבעה חודשים, אך מגנוס מגלה כי הורים רבים מעדיפים לשקם בבית, כדי שלא תדבק בבן או בבת תווית חברתית.
תהליך השיקום קבוע: עם נחיתתו נשלח הנפגע לאבחון אצל פסיכיאטר, ואת היציאה מהמצב הפסיכוטי הראשוני עושה הנפגע ברוב המקרים בבית הוריו. השיקום בכפר (או במקום אחר) נעשה בהמשך. כדי לאפשר לנפגע לצאת מהמצב הפסיכוטי בבית משפחתו, מגנוס מכוונת את התהליך ונותנת להורים הדרכה שוטפת, מה צריך הנפגע לאכול או על מה מדברים איתו. אם הבית נמצא בקומה חמישית ויש חלונות שעלולים להיות מסכני חיים, היא תבקש לסגור אותם, ואם יש מפתח בשירותים, היא תסביר להורים כי חובה להוציא את המפתח. לדבריה, חשוב לגייס מבוגרים אחרים במשפחה לשמירה סביב השעון, לפי תור, משום שאדם הנמצא בפסיכוזה דורש המון תשומת לב וזה עלול להיות מתיש. "רוב המשפחות עומדות בזה בצורה יוצאת מן הכלל ", מציינת מגנוס. "במקרים הקיצוניים, כשהפסיכיאטר מאבחן נטיות אובדניות או אלימות קיצונית, הוא ימליץ על אשפוז. זה לא סוף העולם, מאזנים אותו שם תרופתית ואז השיקום מתחיל ".
•אי אפשר לעשות את השיקום רק בבית?
"לא מספיק לצאת מפסיכוזה בבית. התהליך של השיקום הוא הכרחי. פעם לא שלחו לשיקום, ולכן אין היום קיבוץ בארץ שאת לא רואה בו מישהו שבעבר היה טייס והיום הוא מגרף בגינת נוי. הוא חצי זומבי, קם בבוקר והולך לחדר האוכל, אבל הוא לא הוא, משום שלא עבר שיקום ".
•מה ידעת על סמים לפני שהתחלת לעבוד עם משפחות התרמילאים שנפגעו ?
"לפני כן, חיליק ואני לא ראינו סמים בחיים. כל מה שאנחנו יודעים היום למדנו מהתרמילאים. חיליק מרצה היום לפסיכיאטרים ולפסיכולוגים, ואת מה שהוא חווה בשהות שלו עם אנשים במצב פסיכוטי אין מה להשוות עם ניסיון של מטפל רגיל. בנינו הכול תוך כדי עשייה ".
•מה את יודעת היום על דפוס ההתנהגות של התרמילאי הישראלי ?
"התרמילאי הישראלי יוצא למסע עם סל ביד ורוצה להכניס לתוכו מקסימום חוויות. אם פעם הוא אמר 'אני צריך לעשות לפחות רפטינג ובנג'י אחד ואת דרך המוות בבוליביה ', היום אחת החוויות שהוא מתכנן במודע היא הסמים. רוב הנפגעים שלנו הם מהג'אראס. אצל תרמילאים ישראלים בהודו ג'אראס זה כמו שאת תיכנסי למכולת ותקני מנטוס ".
•מה יש בג'אראס שהוא הרסני לאנשים מסוימים?
"זה החומר בקנאביס (סם המופק מחלקים של הצמח קנאביס סאטיבה), שגורם לתחושת הכיף. הוא נקרא טטרא־הידרו־קנאבינול, ובקיצור THC. בשנות ה־60 בארה"ב ההיפים עישנו צמחים עם 12 אחוז THC. בהודו מגדלים זנים שונים שלפעמים ריכוז ה־ THC שלהם יכול להגיע ל־70 אחוז. הישראלים מתחברים לקומונות, קמים בצהריים, מתיישבים בבית קפה, מעבירים את הצ'ילום (כלי בצורת חרוט חלול המשמש לעישון – אמ"ר ), זה לזה, וחושבים לעצמם לי 'זה לא יקרה' ".
•מי מועד להיפגע?
"אין מחקרים, אבל להערכתנו יש פלח מסוים שמועד להיפגע – אנשים עמוקים ורגישים, אלה שמגיל צעיר שאלו שאלות על הקיום, אלה שעוסקים במוזיקה ובשירה, שהצטיינו בצבא או בבית הספר. שעוסקים במוזיקה ובשירה, שהצטיינו בצבא או בבית הספר".אנחנו מחזירים ארצה אנשים במצבים כאלה שהוריהם מתקשים לזהות אותם כשהם יורדים מהמטוס. חיליק הגיע פעם לאי בתאילנד לחלץ נפגע סמים, והבחור אמר לו: 'תתפלא, מפה אני שוחה לישראל '. ובאמת, הוא נכנס למים והתחיל לשחות. חיליק ואיש צוות נוסף לקחו סירה, שטו לידו, וכשהוא התעייף הם העלו אותו וטסו איתו הביתה. בלעדיהם, הוא היה ממשיך לשחות. היה גם מקרה שמישהו עמד על הגג ואמר: 'אני עף להציל את רון ארד '. הוא באמת עף ונפל שתי קומות, ולמזלו שבר 'רק' את האגן ".
•אז מה, נכשלנו?
"לא. אני מאמינה שאנחנו, דור ההורים, רק צריכים להחליף דיסקט: אנחנו צריכים להבין שלא נכשלנו כחברה או כהורים אם ילדינו צורכים סמים, משום שזה נמצא שם משחר ההיסטוריה. ויותר מזה, אסור לנו גם להדחיק. במקום זה צריך לדבר עם הילדים. "היה לנו סיפור על בחור שעשה שירות צבאי בהצטיינות יתרה, נרשם ללימודי רפואה, יצא לטיול, השתמש ביותר מדי סמים ונכנס למצב פסיכוטי. דיברתי עם האבא, מנהל של גוף ענק במדינה, והוא לא האמין. בשיקום התברר שהבחור עישן בבית סמים כבר מגיל .14 "הרבה פעמים כשאני מדברת עם הורים של נפגעי סמים, האמא נותנת לי הרצאה שזה לא ייתכן, שבטח שמו לו משהו במשקה, 'כי את יודעת מה הוא עשה בצופים ואיך הוא התנדב שש שנים במד"א '. יש גם הורים שאומרים לי: 'הבן שלי אפילו סיגריות לא מעשן '. מה הקשר ?"
•יש משהו מעניין במיוחד שגילית במהלך עבודתך ?
"בהחלט. בדרך כלל האימהות הן הלביאות, בשעה שלרוב הגברים יש קושי להתמודד. האימהות הן אלה ששולפות ציפורניים ומצילות את הגור ". מגנוס מדגישה כי חילוץ אינו רק מצב שבו הנפגע הלךלאיבוד בג'ונגל או בנהר גועש ועלול להיות במצב מסכן חיים בשל תנאי השטח. לעתים, המצב הנפשי של האדם עלול לסכן את חייו וזה יכול לקרות גם בערים מרכזיות בעולם. כדי להצילו, צריך להגיע אליו ברגישות ובעדינות, להעלותו ע ל מטוס ולהעבירו לטיפול. "התעקשות של הורים לחלץ את בנם בעצמם היא לא תמיד החלטה נבונה. קשה מאוד לשלוט באדם פסיכוטי, הוא אלים ומפוחד עד מוות. היה לנו מקרה של אבא שבנו נפגע דווקא באמסטרדם, והוא היה בוגר יחידה צבאית מהוללת. האבא רצה ששני חברים מהיחידה של בנו ייצאו לחלץ אותו. הם היו בני 23־24 והסברתי לו שזה לא גיל טוב למחלצים, אבל האב התעקש. הגיעו אליי לתדרוך שני בחורים נבונים, עד כדי כך שכאשר גמרתי תדרוך של ארבע שעות אמרתי לעצמי שהם יצליחו. הטלפון הגיע כשהבחור ברח להם לכיוון הרכבת. בסוף חילצנו אותם יחד איתו, משום שהם לא הצליחו להשתלט עליו ".
•אחרי כל מה שאת רואה, את עדיין בעד הטיולים הגדולים שאחרי הצבא ?
"כן, זו זכות גדולה מאוד. אנחנו רצנו מהבקו"ם לחתונה והלכנו ישר לאוניברסיטה או לעבודה. הם עושים פסק זמן בחיים. העולם הזה מדהים, יש מה לראות ולחוות ולהרחיב אופקים – וצריך גם להיכנס לפרופורציות. טיול כזה חשוב גם מבחינת הצניעות שלנו כישראלים. הוא אומר לנו: חבר'ה, אנחנו לא מרכז העולם. יש עולם אדיר, עם דתות אחרות, טעמים אחרים, תרבויות, ויש המון מה ללמוד. לכן חשוב שהורים יפרגנו לילד ולא יפחדו שיקרה אסון, כי ב־99 אחוז מהמקרים לא קורים אסונות ".
•את עצמך טיילת בעולם ?
"מה פתאום. גם כשטיילתי עם חיליק בהודו, הייתי צריכה את התנאים שלי. תרמילאות זו הוויה. כשתרמילאי מגיע לאיזשהו מקום, הוא לוקח את הצימר הכי זול ויש לו תרמיל שבו כל רכושו. אני לא כזאת. איך חיליק אומר? אני נוסע לטייל, אשתי עוברת דירה ".

כתבה זו הועלתה לזכרה והוקרתה של אסתי.