"אתה רוצה לחשוב שחברות היא לנצח, אבל הנצח הוא זמן קצר מאוד"

חיליק מגנוס,
בן 74, מייסד חברת מגנוס איתור וחילוץ.

"מאיר שלו היה חבר מדהים. הוא השלים אותי. וכבר יותר משנתיים אני גר בדירה שלו בתל אביב, מוקף בספרים שלו. לא נגעתי פה בכלום, אני רק ישן כאן, במקום שבו הוא נהג לגור כשהיה מגיע לתל אביב. אני לא מהבוכים, אבל כששמעתי שהוא נפטר בכיתי. היו לנו עוד כל כך הרבה תוכניות, והרגשתי מובס. הכל נקטע באופן כל כך מכוער בידי מחלה נוראית. זה כואב מאוד".

הספקתם להיפרד?

"גם בתקופת המחלה הוא הטיל עליי משימות — לתפור לו טיולים בטבע, שיתאימו למצבו, למשל בלי קפיצות. בסוף ינואר עשינו טיול כזה בזיקים, והוא שמח. כשנפרדנו בסוף הוא אמר: 'זה היה טיול בדיוק לפי מרשם הרופא'. לפני חודש עשו לי טיול ופיקניק יום הולדת, אבל מאיר כבר בקושי היה יכול ללכת, הוא הלך הצדה ושכב לנוח, ובירך אותי ליום ההולדת בשכיבה. כמעט בכיתי. שבוע לפני שנפטר עוד פגשתי אותו, ובשלישי שעבר (יום מותו) הוא לא ענה לי לווטסאפ והתחלתי לדאוג. כתבתי לו: 'מאיר, מאוד רוצה למצוא מה לומר ואין לי, חיבוק'. רציתי להגיד לו: 'היי, אני איתך', זה הכל. יום קודם כתבתי: 'היי, איך אתה? מקווה שאתה לא מעונה'. כי הוא היה צלול, אבל עם כאבים גדולים".

מה חיבר ביניכם?

"השורשיות, האהבה לארץ הזאת, לטבע, לטיולים. ושנינו אנשי מדבר, חד־משמעית. תמיד העדפנו טיולים במדבר, עם המרחבים שנותנים לך לנשום והמחשבות הפילוסופיות. המדבר מגמד אותך, מוציא אותך מכל ההוויות היומיומיות הגשמיות ומבליט כל דבר שנמצא בו.

"ההיכרות שלנו היא היכרות ותיקה, ועם חברים משותפים, יש לי חבר טוב שנשוי לגיסתו, שנים טיילנו יחד בחבורה. אנשים תמיד נמצאים בטיול במיטבם, והוא היה נווט מדהים, בעל ידע רחב בטבע, היסטוריה, תנ"ך, חקלאות — כמעט אין דבר שהוא לא חקר באופן יסודי ועמוק. ובמסעות שלנו בכל פעם מצאנו סיבה לעצור, 'הנה עץ נהדר לנוח תחתיו'. פורסים מחצלת, מתיישבים, מדברים. יחסים עמוקים. יישאר לי געגוע עצום אליו ולקשר איתו. אתה רוצה לחשוב שחברות היא לנצח, אבל הנצח הוא לזמן קצר מאוד".

וכמוהו, גם לך יש הרבה מאוד סיפורים.

"כן, אבל אחרים. הוא היה אלוף העולם במילים, עם עושר לשוני, לא רק כתב מיוחד אלא גם דיבר כך. וכשהראתי לו טקסטים שלי, דברים שכתבתי על סיפורי חילוץ, הוא אמר: 'איפה הרגשות והמחשבות? אתה כותב כמו בדו"ח מודיעין'".

איך הגעת לחילוץ?

"גדלתי בכפר שמריהו של שנות החמישים ואז בתל אביב, אבל תמיד הייתי ילד טבע, חוקר צמחים, משווה חיפושיות, בודק כל עלה וכל חרק. התצפיות ריתקו אותי, לראות את השינויים — שינוי הוא הדבר הדומיננטי ביותר בטבע, דברים נראים אחרת כל שעה, אתה לא רואה פעמיים את אותו הדבר. בבגרותי עבדתי ברשות שמורות הטבע בסיני, עד הפינוי — אני ממפוני סיני, גורשתי מגן העדן של שארם א־שייח'. אחר כך עסקתי בחקלאות, ייבאתי אופנועים — עוד ג'וק משותף לי ולמאיר. וכשהייתי בן 44, לפני 30 שנה, חבר הציע לי להקים יחידה לאיתור וחילוץ בחו"ל. זו עבודה שסוד ההצלחה שלה הוא לא פיזי, אלא נמצא בידע. לא לדעת לרדת בחבל כדי לחלץ, אלא לדעת עד לאן לרדת. וזו עבודה עם עומס נפשי גדול. אשתי עבדה איתי עד שנשברה, היא אמרה: 'זה פוצע אותי יותר מדי'. זה קרה להרבה אנשים טובים שעבדו איתי. אבל אני בדיוק הפוך: כשהמהומה רבה, והמתחים רבים — אני נעשה שקט ושלו ורגוע לגמרי".

מאיפה זה בא?

"מהמוצב במפרץ סואץ ששירתי בו במלחמת ההתשה. כשהמוות נעשה שכן שלך, אתה לומד איך לנהוג באנשים. ואותנו הפציצו 24 שעות ביממה במשך 35 ימים רצוף. היינו מבודדים, לא היה אפשר להיכנס או לצאת. זה גורם לאנשים לפתח תבניות נפשיות מוזרות — אנשים פחדו לצאת לשירותים, לא נגעו בציוד של מי שנהרג או נפצע. אני קלטתי מיד שאני חייב לשלוט בזה, לנהל את זה, אני לא יכול לתת להם להיסמרטט. ראיתי שהם מתים מפחד, מנוהלים על ידי הפחד, וזה גרם לתופעות נפשיות קשות, אנשים התפרקו. אז הנהגתי סדר יום, שעה של השכמה, שעה של ניקוי הנשק, שעה של שיחה וכן הלאה. זה נותן אחיזה במציאות וסדר. לחץ נפשי מוביל להשתוללות אם אתה לא מנהל אותו".

ואיפה מתבטאת ההשפעה של היותך בן יחיד לאם ניצולת שואה?

"אמי היתה אשה קשה, שלא נותנת למציאות להשפיע עליה אלא קובעת מה המציאות. לקח לי שנים להבין שהיא אלופת העולם בהישרדות. אבל אני לא יודע לומר איך זה השפיע עליי, מה גם שההורים היו עסוקים בפרנסה ואני גדלתי עם סבתא. מאבי קיבלתי את הקירבה לטבע, וכבן יחיד למדתי להיות לבד, כשהחברים שלי היו סוסים, כלבים וחיות אחרות".

אתה מחלק את ימיך כרגע בין תל אביב למושב שלך, דקל, שסמוך לגבול רצועת עזה ולגבול מצרים. חיים כפולים.

"בתל אביב אין ריח של אדמה אחרי הגשם. האנשים על הכיפאק, אבל פחות מחוברים לאדמה והחיים שלהם מוזרים בעיניי, אני לא מתרגל לזה. כשאני חוזר לדקל אני מרגיש כאילו מישהו הוציא ממני את לחץ האוויר. אני יכול לנוח, להרפות שרירים. אבל באופן כללי לפעמים אני מרגיש פליט במדינה הזאת, כמו אדם שמתארח אצל מישהו, מתעורר באמצע הלילה ולא יודע מאיזה צד של המיטה לרדת ואיפה מדליקים את האור. זה ככה מאז הפינוי מסיני, פצע נורא. לשארם לא חזרתי מאז. לא יכול, לא רוצה. אני רוצה שהמקום יישאר בזיכרון שלי כמו שאני זוכר אותו".

אתה מרגיש את הגיל?

"לא, אני מרגיש שאין לי מגבלות. אם אומרים לי 'רוץ', אני רץ עד שאומרים לעצור. אני רוכב על אופניים כל בוקר, 20 ק"מ. אנשים בני גילי נראים לי חטיארים. כשאני אומר את הגיל שלי אני נבהל: מי אני? נרדמתי בשמירה? ואני מודאג שאני נשאר לבד. החברים שלי מתים. זה כואב מאוד, הם חסרים לי".

אבל יש מקומות טובים שבהם כן מרגישים את הגיל, את ההתבגרות?

"כן, אתה מחכים, מפתח יכולת לקבל דברים, לדלג מעל מוקשים שהייתי נכשל בהם בעבר. קוראים לזה ניסיון. ואתה גם צובר ידע. ידע הוא דבר חשוב, אבל ככל שאתה צובר יותר מדי ממנו — מצד אחד אתה נהיה מפקפק כרוני, ומצד אחר אתה כבר לא יודע מה לשאול. זה שלא ידע מה לשאול בהגדה של פסח כנראה היה משכיל ביותר".